נשים וחוקים 

אף כי נשים נחשבות הכוח החלש, נשים הן שהובילו את החוק למניעת הטרדה מינית, ובהן בעיקר שדולת הנשים, פוליטיקאיות ומשפטניות וכן נשות אקדמיה. בדרכן הצליחו להשפיע על מקבלי החלטות. בפרק זה אסקור כיצד פעלו הנשים ובמה נעזרו.

אנשי האקדמיה הבינו כי כדי להשיג בקרב הפוליטיקאים תמיכה ממשית לרעיונות של ההובלה לקראת חקיקת חוק, צריך להשתמש ברטוריקה שונה ומותאמת לקהל יעד זה. כך למשל, בפנייה לחברי הכנסת ולפוליטיקאים הדגישו שהייצוג הוא פן במדיניות חברה ורווחה שעניינה כבוד האדם וחירותו ושוויון הזדמנויות. היות שיש בפוליטיקה הישראלית קונסנזוס בעניין החברתי, הן בימין והן בשמאל, נגעו אנשי האקדמיה בתחומים רגישים שמשמעותם פגיעה בחברה והציגו את מה שאהבו הפוליטיקאים לשמוע: סדר חברתי, שוויון, צדק, כבוד, מוסר (ענת מאור, 1999).

המעמד השוויוני של האישה במדינת ישראל עוגן כבר עם הקמת המדינה הריבונית, במגילת העצמאות - המסמך החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל. חשיבותו רבה במיוחד בהעדר חוקה לישראל. נקבע כי מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין. מדיניות שוויונית זו עוגנה גם בקווי היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה בישראל. ב- 18 במרס 1949 נקבע כי "יקוים שוויון מלא וגמור של האישה". השוויון שדובר בו הוא שוויון בזכויות ובחובות בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים (ענת מאור, 1999).

אנשי האקדמיה, בפניותיהם אל חברי הכנסת והפוליטיקאים, הדגישו שהייצוג חשוב בהיותו חלק ממדיניות רווחה וחברה. איסור ההטרדה לא נגזר בלעדית מעקרון השוויון בין המינים אלא, ואולי בעיקר, מעקרונות יסוד אחרים - כבוד האדם, חירות האדם והזכות לפרטיות. נראה שכל אדם באשר הוא אדם זכאי להתייחסות זו, וקשה שלא לאמצה.

מאחר שהנושא החברתי נתון בקונסנזוס בפוליטיקה הישראלית, טענו אנשי האקדמיה את אשר אהבו הפוליטיקאים לשמוע: החוק נמנע מלנקוט עמדה בשאלה המשפטית בין כבוד האדם והזכות לשוויון ומסתפק בקביעה כי הטרדה מינית פוגעת בכל אחד מהערכים (קמיר, 2000).

הצעות ורעיונות למיסודו של החוק למניעת הטרדה מינית, חוק שיעניק סיוע לנשים, שימשו לאורך השנים מנוף לגיוס הון פוליטי. "לנשים יש כוח להשפיע על עתידן ועל עתיד המדינה. הן חייבות זאת לעצמן ולחברה כולה", אמרה חברת הכנסת יולי תמיר, שרת הקליטה. נראה כי זו הסיבה גם לפעולתה של חברת הכנסת יעל דיין למען נשים - הן רצונה לקדם את עצמה בהיותה אישה הן רצונה לחזק את מעמדן של נשים.

טענה יולי תמיר, "חלק מגידול בשיעור הנשים המנהלות בשנים האחרונות, ניתן לזקוף לזכותה של העדפה מתקנת, אף שזו נותרה היום שנויה במחלוקת. העדפה קיבלה ביטוי, בין היתר, בתיקון לחוק חברות ממשלתיות משנת 1993, שחייב ייצוג הולם לשני המינים במועצות מנהלים של חברות ממשלתיות, אולי צריך להוביל חוק בו יכהנו בכנסת נשים כמספר הגברים על מנת לקבל ייצוג הולם אף שם".

עורכי דין ומשפטנים היו קבוצה חזקה מאוד שפעלה לחקיקת החוק. עורכי הדין והמשפטנים נותנים את שירות הייצוג המשפטי על-פי עקרונות של שוק חופשי. מניעת הטרדה מינית נחשבת התחום המשפטי המובהק - אם לא היחיד - שנשים יצרו למען נשים, מתוך חוויית החיים הנשית וכדי להתמודד עם בעיות נשים, כשם שהן נתפסות על ידן. לכן, הספרות הפמיניסטית, ובמיוחד הספרות הפמיניסטית המשפטית, ייחסה חשיבות רבה לעניין. בתי המשפט נוכחו בריבוי האירועים של הטרדה מינית ועמדו מקרוב על חומרתם. עקב כך נפתחו עם הזמן להכיר ברצינות הנושא והרחיבו בהתמדה את ההלכה ואת נפקויותיה- המשפט הזה כבר הופיע (קמיר, 2002).

מה שנחשב חולשתן של נשים בא לידי ביטוי גם במושבן בכנסת; על-פי מחקרו של בן אריה ישראל, "נושאים חברתיים אינם תחום נחשב בכנסת".

הרוב המאייש את התחום החברתי הוא נשים. ייתכן כי גברים אינם חפצים בכיסא זה כדי לא להחליש את מעמדם. גברים לא יתמודדו עליו מפאת נחיתותו בעיניהם, והם מעדיפים שייוותרו בו נשים בלבד.

גליה מאור במאמרה מתוך מוסף "גלובס" טוענת כי "נשים תורמות ליצירת תרבות ניהול שונה, כיוון שהן שונות מגברים בהתייחסותן, ...נשים מכניסות מרכיב של שינוי, ...בנושא מחקרים שנערכו בנושא על ידי החוקרת ג'ודי רוזנר, (נשים בפוליטיקה, אינטרנט) לטענתה, נשים נוטות יותר לשתף אנשים נוספים בתהליך קבלת ההחלטות, הן מתעניינות יותר בעובדים וחביבות יותר מגברים, המרוכזים יותר בתוצאות ולא באנשים" - אנא בדקי אם עד כאן הציטוט של גליה מאור או שיש כאן גם ציטוט של ג'ודי רוזנר. במקרה השני צריך לתקן את המירכאות בהתאם. ייתכן כי זו דרך סבירה להסביר את תמיכתם של גברים בדרך שאינה קרובה ללבם. הסבר אפשרי נוסף לתמיכתם של גברים בקו זה הוא אינטליגנציה רגשית נמוכה: חוסר היכולת הביצועית שלהם בתחום זה הביאם לידי הזדהות עם מהלכן של הנשים. כלומר, הדרך שבה נשים משפיעות על החלטותיהן של גברים מניפולטיבית דייה כדי שגברים יירתמו לדרכן ולא יבלמו אותה.

בשנות התשעים נעזרו נשים בחקיקה ובבג"צ כדי לאלץ את הגברים בעמדות הכוח לפתוח להן פתח. מפנה חשוב ביחסו של החוק לאפליה כלפי נשים חל עם קבלת התיקון לחוק החברות הממשלתיות (1993). עניינו של התיקון בייצוג הולם של שני המינים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות, והוא מחייב שרים למנות "ככל שניתן בנסיבות העניין, דירקטורים בני המין שאינו מיוצג באופן ההולם באותה עת בדירקטוריון החברה". בחיוב זה לנקוט פעולה אקטיבית לקידום השוויון יש משום גישה מבטיחה יותר לעומת זו האוסרת אפליה (יזרעאלי, 1999). דוגמה להתקדמות זו אפשר לראות בהחלטת בג"צ על ביטול המינויים לשלושה גברים בדירקטוריונים, רק משום שלא היה ייצוג של נשים במועצות המנהלים שאליהם מונו. בכך שידר בג"צ מסר ברור לשרים אשר לחובתם למנות נשים. השפעתן של נשים באמצעות החוק היא נקודת מפנה בחשיבה ובתרבות הישראליות, והיא בהחלט מחזקת את חקיקתו של חוק ואת אכיפתו מתוך שמירה על שוויון - ערך מרכזי בחוק הישראלי.

אי לכך אישרה הכנסת במרס 1997, בקריאה טרומית, הצעת חוק פרטית שהונחה על שולחן הבית בנובמבר 1996 מטעם חברים וחברות בוועדת הכנסת לקידום מעמד האישה. כותרתה של הצעת החוק "איסור הטרדה מינית על ידי מי שמנצל מרות או תלות, לרבות נותני שירות, מחנכים ועוד". ההצעה הוגשה מטעמן של חברות הכנסת יעל דיין, דליה איציק, נעמי בלומנטל, תמר גוז'נסקי, נעמי חזן, סופה לנדבר, ענת מאור ומרינה סולוצקין. נשים. מי שהובילה את יוזמת החקיקה הייתה יו"ר הוועד לקידום מעמד האישה, חברת הכנסת יעל דיין ממפלגת העבודה. בהכנת החוק השתתפו גם חברות הכנסת וחבריה תמר גוז'נסקי, בני אלון, יוסי ביילין, ענת מאור, נעמי חזן וראובן ריבלין.

נוסף על כך שקדו על החוק משפטניות ומשפטנים רבים, ובהם רחל בנזימן משדולת הנשים, גלוריה וייסמן, דן אורנשטיין, דליה איש שלום, מירב ישראלי ודרורה נחמני ממשרד המשפטים וכן מיכאל אטלין ממשרד העבודה. השתתפה גם אתי בנדלר, פמיניסטית הרואה בחקיקת חוק זה מימוש של אידאולוגיה ומחויבות ערכית. היא שמה לה למטרה להציג את השקפת העולם הפמיניסטי על החזון והביקורת הקיימים בה עקב התפתחותה של האישה ושינוי מעמדה בעולם. אתי בנדלר בחרה להתמקד בפן המשפטי של העניין. בזירה המשפטית אפשר לנחול ניצחונות רבי-משמעות, בעלי השפעה חברתית גורפת. ניצחון בתיק משפטי חל על כלל החברה. גם נשים אחרות חושבות שחוק יכול לחולל שינוי בחברה, אך הזירה המשפטית מאפשרת רק מאבקים מסוימים - כאלה המכירים במערכת הקיימת, מקבלים את תכתיביה וכלליה, מתחוללים במסגרת כללי המשחק שלה, ולכן גם מחזקים ומנציחים אותם. מאבקים משפטיים הם לכן בהכרח ממסדיים במידה רבה ואינם יכולים להיות רדיקליים במלוא מובן המילה.- רעיון זה נאמר כבר כמעט באותן מילים בפרק על משפטיזציה.

אפשר להיווכח שהנשים שנרתמו למאבק חושבות על העצמה נשית בחברה בכלל ועל העצמה אישית בפרט. העצמה כזו יכולה להתחולל בעצם הניצחון במאבק. הראייה שלהשערתי מובילה נשים היא שעודן קבוצה מופלית לרעה ושהן זקוקות לשיח על אודותיהן כדי להגדיר את מצוקותיהן ולנתב את מאבקיהן.

פרופסור קתרין מקינון שנלחמה בארצות-הברית למען נשים טענה כי ביקורת שיח הזכויות היא נחלתם של אלה הנהנים כבר מזכויות, ולכן הם פנויים למלחמה שאינה נוגעת ישירות בהם. זכויות נשים הן זכויות אדם, וככאלה, ומעצם היותן ערכיות וקשורות באדם, נרתמות גם קבוצות מסוימות של גברים להילחם למענן. תהליך זה הצמיח גם משמעות אופרטיבית לעניין החוקים. ההשערה שלי היא כי גברים שמצטרפים לתמיכה בחוקים הקשורים בנשים הם גברים הרואים בשוויון ערך במאבק נגד עוולות ומצוקות. הם נלחמים למען ערכים ותרבות שניתנים לדעתם לשינוי, וגם אם אינם סבורים ששינוי אפשרי, הפוליטיקאים שבהם ממקסמים באמצעות המאבק את האפשרות שייבחרו, כלומר, מה שעומד מאחורי מאבקם הוא אינטרס אישי. מעצם הבנתם לנשים הם אוגרים סביבם תמיכה והערכה. מעצם ראייתם בכבוד האדם ערך הם צוברים נקודות זכות. כמו הנשים גם הגברים, ככל שהתמיכה נוגעת בקבוצות אוכלוסייה רחבות יותר, ייתכן שמספר התומכים יגדל. הבעיה היא שהגברים שבחבורה עלולים להכניס את עצמם למלכוד: הם מסתכנים שבתמיכתם בחוק למניעת הטרדה מינית או בחוקים אחרים יקוממו עליהם גברים רבים שאינם רוצים שוויון זכויות או שחושבים שמקומה של אישה בעידן זה אינו ראוי ושצריך לחזור אחורה בהיסטוריה, או לפחות לא צריך לחזק את מעמדן הנוכחי של נשים. גברים שיפעלו למען החוק נגד הטרדה מינית או בעד חוקי שוויון אחרים נגד אפליית נשים עלולים להקים לעצמם מתנגדים רבים ועקב כך להחליש את מעמדם. משום כך חשובה בדיקה יסודית של השטח לפני כל פעולה למען חוק.

בשני העשורים האחרונים (יזרעאלי, 1999) העבירה הכנסת שורה מרשימה של חוקים - לרוב ביוזמתן של חברות כנסת - למניעת אפליה בעבודה (כמה מהם הוזכרו בפרק זה). חוקים אלו נתנו ביטוי ולגיטימציה לנורמות חדשות (כגון חיוב הצבא להרשות לנשים לעמוד במבחני כניסה לקורס טיס, חיוב חברת אל-על לשכור טייסת, חיוב משרד העבודה והרווחה לחפש אישה לתפקיד סמנכ"ל הביטוח הלאומי), ובהן לתפיסה שהטרדה מינית בעבודה היא אפליה. למרבה הצער אומר עו"ד חכמון (טל, 2000) שחוק שכר שווה לעובדת ולעובד שחוקק ב- 1964 וקובע בסעיפו העיקרי שהמעביד חייב לשלם לעובדת שכר השווה לשכרו של עובד באותו מקום עבודה, בעד אותה עבודה או בעד עבודה שווה בעיקרה - לא עשה בפועל את מה שקיוו המחוקקים שיעשה. מאז חוקק חוק זה קיימת פסיקה דלה ביותר במה שקשור בו, והניסיונות למימושו נכשלו בדרך כלל. ד"ר לינדה עפרוני טוענת שהחוק לשוויון שכר קיים אמנם אבל כמעט אינו נאכף. בלא מנגנוני אכיפה יעילים של חוקים ובלי תקציב להקמתם, השפעת רוב החוקים היא בגדר הצהרה בלבד. המעבידים לא שוכנעו שאפליה אינה כדאית. רק במספר קטן של משפטים נקנס מעביד על שהפלה אישה. מעסיקים תירצו את כישלון החוק בהבדל בין המינים בכל הקשור באופי העבודה ובתנאי העבודה.

בד בבד עם הדילמה בעניין נחיצותה של העדפה מתקנת שהמחוקק מכתיב, עולה השאלה אם רצוי שנשים שהגיעו לעמדות מפתח יפעלו בעצמן לקידום נשים אחרות?

ד"ר שולה פסח מתנגדת לכך בחריפות: "אני נגד העדפה מתקנת. צריך פשוט למנוע אפליה של נשים, כדי שמספיק נשים תטפסנה למעלה. כאשר יש מספיק נשים בצמרת, ממילא לא תהיה אפליה ולא תידרש העדפה מתקנת".

לאה אטד סבורה שהעדפה מתקנת רצויה: "כך נותנים לנשים הזדמנויות שלא ניתנו להן בעבר ומעבירים להן את המסר 'את יכולה לעשות זאת, אז אל תוותרי'." אני יוצאת מנקודת הנחה כי נשים ירצו להוכיח את עצמן בגלל נחיתותן ויעשו הכול כדי לזכות בשינוי. לראיה, הנה דבריה של מיכל רייס: "אחרי שנשים מקבלות את הסיכוי שלהן ומוכיחות את עצמן, הן פותחות בכך דלת לנשים נוספות. כשאת יושבת בתפקיד בכיר, את מוכיחה בכך שהסטיגמה 'אישה לא יכולה' לא נכונה, ואת פותחת דלת לבאות אחרייך". עצם נחישותן של נשים להצליח יכול לקדש את המטרה באמצעות האמצעים. הנשים בדרכן ידעו לבוא במגע נכון עם מקבלי ההחלטות ובדרך זו להשפיע על דרך חשיבתם ובכך על החלטותיהם ורתימתם להובלת החוק.

בפרק הבא נסביר למה כדאי היה לקבוצות האינטרס להירתם להשפעת נשים עליהם. את ההשערות נבסס על הסבר התאוריות למהותן של קבוצות אינטרס. נעמוד על טיבה של כל קבוצה שהייתה שותפה להובלת החוק, נאמוד את מהות הקבוצה ומידת השפעתה באמצעות תאוריית הבחירה החברתית ולבסוף נקשור את ההשפעה שהייתה על מקבלי ההחלטות לניסוח עמום של החוק באמצעות המדיניות הסמלית.